“האמת אף פעם לא מנצחת, המדע מתקדם בקצב שהשקרנים מתים”   (מקס פלנק)

באזורים הכחולים בהם בקרנו לאחרונה, האנשים חיים בצורה טבעית לחלוטין עד גיל מופלג בבריאות ותפקוד טובים מאד. אורח החיים שלהם, באופן מסורתי, הוא לא רחוק ממושלם. למזלם, הם לא צריכים לשמוע מומחים טרחנים (כמוני) הממליצים להם חדשות לבקרים, בנימה ידענית ופסקנית, מה עליהם לעשות או בשום פנים לא לעשות, כדי להיות בריאים.

המדע והניסיון האנושי המצטבר עומדים, לכאורה, מאחורי ההמלצות של מומחים, וועדות מומחים, ניירות עמדה, הנחיות קליניות, ספרי אבחנות, המלצות משרדי בריאות, כמו גם כתבות בעיתונים פופולריים או מקצועיים. המלצות אלה תמיד(!) מגיעות עם סימן קריאה (חייבים לעשות ממוגרפיה!) הם תמיד מספרות רק צד אחד של הסיפור (חייבים להוריד את הכולסטרול!) הן תמיד מגיעות ללא ניואנסים, ספק או שאלות (חייבים לחסן את כולם בכל חיסון אפשרי!). אם תגידו לרופא שאתם לא מעוניינים בבדיקות או בחיסונים הוא יסתכל עליכם בזוועה מהולה בכעס כאילו הוא חוזה בהתרסקות מגדלי התאומים. ברוכים הבאים לעולם האנושי שלא מונע מלוגיקה, מדע, וספקנות בריאה אלא מונע מפחד (מוצדק) ממוות ומחלות קשות וקלות כאחד, ומושתת על אמונות (רובן תפלות) וחרדות קיומיות. עם זאת, אין ספק שמי שמקבל כל שנאמר לו, הוא במקרה הטוב, טיפש. הספקנות הבריאה היא מאפיין אנושי ואנו מחוייבים לתת לה מקום ולבחון אותה. על כך מבוסס המדע כולו. אך בשטח, ביום יום, האמת המדעית, בדיוק כמו ההוויה האנושית מורכבת ורבת גוונים.

להלן לקט רנדומלי של אנקדוטות ודוגמאות שיש בהן כדי לעורר את הספקנות הבריאה, אפילו כשמדובר בהמלצות של מומחים ומבוססות על מחקרים.

למה רוב המחקרים מוטעים

הכותרת של אחד  המאמרים המפורסמים והמצוטטים ביותר בספרות המדעית הרפואית מהשנים האחרונות (1), מאת פרופסור יואנידיס (IOANNIDIS), סטטיסטיקאי ידוע מאוניברסיטת סטנפורד בארה”ב, היא “למה רוב המחקרים המפורסמים בספרות המדעית מוטעים”. כדי לצלוח את המאמר יש ליטול כדור נגד כאב ראש ולעשות דוקטורט בזק בסטטיסטיקה. המאמר חוקר מתמטית מונח הנקרא “הטייה” (BIAS).  הטיה קורית כאשר המחקר מגיע לתוצאה שגויה מסיבה כזאת או אחרת. במחקר רפואי ידועים לפחות 32 גורמים היכולים להטות את המחקר לתוצאה שגויה. אחת ההטיות הידועות היא “הטיית הפרסום” (PUBLICATION BIAS). מגזינים רפואיים נוטים לפרסם מחקרים שבהם יש תוצאות חיוביות ולדחות ולא לפרסם מחקרים עם תוצאות שליליות. אחת הדוגמאות הידועות לכך הן המחקרים על יעילות תרופות אנטי-דיכאוניות. 94 אחוז מהמחקרים שפורסמו היו עם תוצאות חיוביות בעוד שבעצם אם סופרים את המחקרים כולם הרי שהמחקרים עם תוצאות שליליות מהווים חצי מכלל המחקרים, אך רובם כלל לא פורסמו.

רופאים וחברות תרופות – סיפור של שחיתות

ד”ר מארשה אנג’ל (MARCIA ANGELL) שימשה במשך עשרים שנה כעורכת בעיתון הרפואי היוקרתי ניו-אינגלנד ג’ורנל אוף מדיסין. היא אשה קטנה וצנומה אך בעלת שאר רוח ואוצר מילים אדיר באנגלית. בגיל 78 היא ממשיכה לכהן כפרופסרית מן המניין בהרווארד, ארה”ב. היא אמנם מומחית בעצמה, אך היא מומחית גם בספקנות ולא מהססת לירוק באומץ לבאר ממנה היא שותה. במאמר שלה מ-2009 (2) הנקרא “חברות תרופות ורופאים – סיפור של שחיתות” היא מביאה דוגמאות רבות, מסמרות שיער, על קשרי הון, הטעיות, שקרים, רמאויות ופשעים פליליים מאחורי הקלעים של עולם הרפואה על שלל המלצותיו ותרופותיו. זה הביא אותה למסקנה “שלא ניתן יותר להאמין לרוב המחקר הקליני שמפורסם בספרות המקצועית”. לד”ר אנג’ל מספר הרצאות מצויינות ברשת שמומלצות בחום.

אנחנו אוהבים לשמור על הססטוס קוו ושונאים שינויים

למרות שהמדע בהגדרתו מתפתח על ידי תיאוריות חדשות שמחליפות את הישנות, מומחים מכובדים, שהקריירה שלהם בנויה על תיאוריה מסויימת בה הם דבקים, ישללו מכל וכל נסיונות לערער על דעותיהם. מחקרים רפואיים  תמיד עוברים הערכה על ידי מומחים לפני פרסומם זה נקרא PEER REVIEWED . לכאורה זוהי חותמת איכות המבטיחה שהמאמר עבר ביקורת מדוקדקת על ידי מומחים לא תלויים. למעשה זוהי דרך מתוחכמת של הממסד הרפואי לשמר את הסטטוס קוו. אחד הסיפורים הידועים בהקשר זה, הוא הגילוי בתחילת שנות השמונים של רופא אוסטרלי בשם ד”ר בארי מרשל שכיב קיבה (אולקוס) נגרם מחיידק ההליקובקטר פילורי. הדעה הרווחת לפני הגילוי היתה שכיב נגרם עקב סטרס נפשי. המדענים לעגו למרשל וסירבו לפרסם את ממצאיו ואסרו עליו לחקור את זה בבני אדם. מרשל הרחיק לכת, ובצר לו הדביק את האדם היחיד שהיה מותר לו לחקור – את עצמו, בחיידק ולקה בכיב קיבה. מאוחר יותר כולם בלעו את כובעיהם ומרשל זכה בנובל יוקרתי. אפילו  העורך הראשי של הג’ורנל הרפואי היוקרתי THE LANCET , ריצ’רד הורטון, הכריז באומץ כי “אנחנו מציגים לציבור את הערכת העמיתים כתהליך שעוזר למדע לספר אמת אובייקטיבית אבל אנחנו יודעים שהמערכת של ביקורת עמיתים היא מוטית, לא צודקת, לא מושלמת, פוגענית, לוקה בבורות, מטופשת, ופעמים רבות פשוט לא נכונה ומטעה” (4).

הזהרו ממחקרים תצפיתיים

כדי להבין כיצד הפרסומים המדעיים או הפסאודו מדעיים מהתקשורת פועלים, שימו לב לכותרת הבאה מ-YNET שדומות לה מופיעות חדשות לבקרים.

“מחקר ענק, שכלל יותר מ-120 אלף איש, מצא כי אכילה יומיומית של מנת בשר אדום מעובד מעלה הסיכון לתמותה מוקדמת ב- 20%. הפתרון: להחליף את הבשר באגוזים, עוף או דגנים מלאים”(5)

המחקר מצא מתאם בין הקבוצה שאכלה יותר בשר למוות מוקדם יותר. המתאם הזה לא אומר דבר וחצי דבר על הסיבה האמיתית למוות. מחקר כזה נקרא מחקר תצפיתי. החוקרים פשוט צפו מרחוק על האוכלוסייה ודלו נתונים. מחקר כזה נחשב לסוג המחקר החלש ביותר ברפואה, כיוון שהוא לא יכול לגלות סיבתיות ונתון להטיות רבות.

דוגמאות נוספות – מחקר תצפיתי גילה כי ככל שיש בדירה יותר מכשירי טלוויזיה כך עולה הסיכון של בני הבית להתקפי לב. מחקר אחר הוכיח כי לאנשים עם ציפורניים צהובות יש יותר סרטן ריאה. האם טלוויזיה גורמת להתקף לב? האם ציפורניים צהובות גורמות לסרטן ריאה? ברור שלא. טלוויזיה גורמת לפחות פעילות גופנית שהיא סיבה להתקפי לב וציפורניים צהובות הן סימן שהאדם מעשן וזה הגורם לסרטן ריאות. באופן דומה, בהקשר לכתבה מ YNET ,  מי שאוכל יותר בשר אדום מעובד הוא אולי גם מאד שמן, מעשן יותר, עושה פחות פעילות גופנית, מודע פחות לבריאות שלו, עני יותר ואלו כבר גורמים ידועים לעלייה בתמותה. ומה עם מה שמלווה את הבשר האדום המעובד – לחמניות, קטשופ, מלח וצ’יפס – אלו לא נבדקו. ההדיוט שקורא את הכתבה מסיק שבשר אדום הוא השטן שהורג אותנו, וזה לא בדיוק כך. תעשיית המזון, תעשיית התרופות וגם קבוצות אינטרס כמו טבעונים או להבדיל, חסידי דיאטת פליאו יוכלו תמיד לשלוף מחקר תצפיתי כזה או אחר ולסובב את הנתונים כך שיתאימו לעמדותיהם. מחקרים תצפיתיים, אם כן, הם חסרי חשיבות לחלוטין ואפשר מייד לדלג עליהם ולעבור לחדשות הספורט שלפחות מביאות תוצאות מדויקות של  משחקים.

אז איך מתייחסים להמלצות המומחים ואיך יודעים מה נכון ומה לא בשלל ההמלצות האין סופיות שמציפות אותנו?

ראשית, יש לזכור תמיד כששומעים המלצה, סיפור, כתבה, או כותרת רפואיים שהמתאם ( CORRELATION) הוא לא בהכרח הסיבה (CAUSATION).

ההמלצה הבאה היא להתעלם לחלוטין ממחקרים שמבטיחים מניעה של מוות. באותה כתבה מוזכרת מ YNET נטען כי לפי החוקרים “… 7 עד 9 אחוז ממקרי המוות שנצפו במחקר יכולים היו להימנע, לו היו המשתתפים צורכים פחות מחצי מנת בשר אדום ביממה”. אני לא יודע איך לבשר לקוראות ולקוראים את העובדה האקזיסטנציאליסטית הפשוטה שהוכחה במחקרים רבים – כולנו נמות מתישהו.  מי האידיוט שחושב שאם נאכל פחות מחצי מנת בשר אדום ביממה נוכל להצטרף לאלים בני האלמוות באולימפוס.  מוות לא ניתן למנוע, ניתן לעכב אותו לכל היותר. אבל כותרת שמכריזה על מניעת מוות או על הצלת חיים תופסת את העיניים ומיד משחקת עם פחד המוות שלנו.

המלצה נוספת היא להתעלם לחלוטין מהאחוזים שמוצמדים לעליה או ירידה בסיכון. אלה תמיד יוצגו וינופחו בצורה מגמתית. כדי להבין השפעה אמתית של תרופה או המלצה צריך לקרוא היטב את האותיות הקטנות והמספרים במחקר המקורי ולחשב את ההשפעה האבסולוטית ולא היחסית  (ההסבר הוא קצת ארכני וטרחני ולמען שפיות הקורא נדלג עליו כאן, אך מי שמעוניין ללמוד על ההשפעות הקטלניות של מדע הסטטיסטיקה מוזמן לצפות בסרטון קצר שמסביר את ההבדל בין סיכון יחסי לסיכון אבסולוטי).

ההמלצה האחרונה היא להתייחס בחשדנות רבה להרחבת הקריטריונים לאבחנות מסוימות שמתרחשת בשנים האחרונות. רמות לחץ דם, רמות סוכר, רמות כולסטרול, קריטריונים לאבחון דיכאון כולם משתנים עם השנים כך שיכללו יותר ויותר אנשים מהאוכלוסייה עקב הורדת הנורמה.. ואם זה לא מספיק,  כיום מאובחנים “מצבי טרום” לרוב – טרום לחץ דם, טרום סוכרת עד שנדמה שכולנו בעצם חולים במשהו או נהיה ממש אוטוטו חולים באיזה מחלה מסוכנת או בטרום מחלה נוראית  או סופנית וכמובן צריך לקחת איזה תרופה ובכל מקרה חייבים להיות מנוטרים ובמעקב ותמיכה בכל רגע נתון של מערך מומחים המחזיקים במוחם את האמת המוחלטת על איך צריך לטפל בגוף ובנפש בדרך לחיים ארוכים.  האמת היא כמובן אחרת. הניטור והמעקב, האחראיים לכאורה, נטילת תרופות ללא צורך, כל אלו  מעצימים את רמות החרדה והסטרס, עתירי תופעות לוואי ולרוב חסרי ערך  ופוגעים באיכות החיים.

הגוף שלנו יודע לטפל בעצמו טוב ואפשר לסמוך עליו, קחו את המחקרים בערבון מוגבל, ו DONT PANIC…