יש לי חום, דוקטור

“DOCTOR! DOCTOR! CAN’T YOU SEE I’M BURNING BURNING”   (להקת תאומי תומפסון)

בקליניקה שלי ברור כבר שהסתיו כאן.
סנוניות ראשונות של מחלות החורף – ילד עם חום ושיעול נבחני, ילדה עם חום וכאב גרון מגיעים בתדירות הולכת וגוברת. חום גבוה הוא התלונה השכיחה ביותר והמטרידה ביותר, בדרך כלל. אך לא צריך להבהל מחום גבוה, ואולי אפילו יש לברך עליו.
הפולשים הלא רצויים לגופנו – וירוסים, חיידקים, טפילים ופטריות פוגשים את המערכת החיסונית שלנו, שעובדת ביתר שאת בחורף, אך עובדת במקביל גם על פרוייקטים נוספים כמו הגנה מפני תאי סרטן למשל, שבאים והולכים, אם מערכת החיסון יעילה (ואנחנו יודעים מה קורה כשהם נשארים בסביבה).
כאשר מערכת החיסון מתחילה קרב נגד פולשים חיצוניים, חום הגוף עולה. זהו מנגנון קדום מאד בן מאות מיליוני שנים. העלאת חום הגוף היא חלק אינטגרלי מפעילות מערכת החיסון אצל כל היונקים וגם אצל זוחלים, ציפורים ודגים.
לפני מאה שנים בערך נולד מנגנון חדש על במת האבולוציה וזוהי הרפואה המערבית, הסימפטומטית. אחד הסימפטומים הראשונים שעלו מיד על הכוונת הוא אותו מנגנון חום קדום. חום הגוף לצד סימפטומים המתלווים אליו כמו תחושה כללית גרועה, צמרמורות, הזעה, הזיות, כאבי שרירים, תויג כמחלה בפני עצמה, ופעמים רבות רושם הרופא – “חום” כאבחנה בתיק המטופל. גם התרופות להורדת חום צצו אט אט לפני השטח. אספירין (1899), אופטלגין (1922), אקמול (1950) איבופרופן ( אדוויל, נורופן 1961). כיום התרופות האלו נמצאות בהיכון בכל בית, בייחוד בבית עם ילדים.
מאות מיליוני שנות אבולוציה נמחו באבחת חרב היסטורית חדה. החום נתפס כמסוכן, מאיים, מטריד, גורם לסבל מיותר ומי צריך אותו בכלל. רופאים ברחבי העולם עמלו כדי לשכנע אותנו שחום חייבים להוריד. ואנחנו השתכנענו, ועוד איך. למה שהילד יסבול? למה שאני אפסיד ימי עבודה? למה שלא כולם ישנו בלילה במקום להתרוצץ סביב ילד לוהט, עצבני ומיילל?
כדי לשכנע אתכם/ן שחום הוא חבר ולא אויב נחזור אחורה בזמן לשנים הראשונות של הרפואה המערבית בניו יורק בסוף המאה ה-19.
בנובמבר 1890 ביה”ח ממוריאל בניו יורק, כרת רופא צעיר בן 28 בשם ויליאם קולי, את זרועה של אישה צעירה עקב גידול ממאיר של העצם. למרות הניתוח האישה נפטרה תוך מספר שבועות, כמו רוב רובם של חולי הסרקומה (סרטן עצם). קולי שזועזע ממותה של המטופלת הצעירה החל לחקור את רישומי בית החולים. דרכם הוא הגיע למהגר גרמני שהחלים לחלוטין מגידול ממאיר בעצם הלחי שלו, עוד לפני שעבר ניתוח. קולי הצליח לאתר את המטופל שעדיין חי ובבריאות טובה. מסתבר שהמטופל שחיכה לניתוח בבית החולים עקב סרקומה, לקה במקביל ב”שושנה”, זיהום עורי קשה (אריזפלה). לזיהום הקשה התלווה חום גבוה. אחרי חודש החלים המטופל מהזיהום העורי ובאופן מוזר, החלים גם מהסרקומה שלו. בהתבסס על דיווחים דומים בספרות הרפואית מהתקופה, החל קולי בניסויים על חולי סרקומה. בהתחלה הזריק קולי את החיידק הגורם לאריזיפלה ישירות לחולי סרקומה. בהמשך, עקב התמותה והתחלואה של מספר מטופלים מהזרקת החיידקים עצמם, ניסה קולי שיטות עדינות יותר, ולבסוף הגיע להזרקה יומית במשך חודש של חלקי חיידקים למטופל, מה שגרם לחום גבוה יומי אך לא למחלה זיהומית מסוכנת. התערובת שהוזרקה נקראה “הרעלנים של קולי” (COLEY’S TOXINS). שיטה זו היתה מוצלחת מכל מה שהיה לרפואה להציע באותה תקופה לסרטן שלב-4 , והשתמשו בה בארה”ב ובאירופה בצורה נרחבת. המצאת הרדיותרפיה והכימותרפיה לצד שיפור מתמיד בטכניקות ניתוחיות וצמצום משמעותי של זיהומים הנלווים לניתוח, על ידי שימוש באנטיביוטיקה דחקו עם השנים את הטוקסינים של קולי לשולי הבמה עד שהם נעלמו כמעט כליל מהנוף הרפואי.
במקביל לד”ר קולי, בשלהי המאה ה-19, פסיכיאטר צעיר מארה”ב בשם ג’וליוס ואגנר-יאורג, גילה שמטופלת שלו עם עגבת שתקפה את מוחה וגרמה לדמנציה (נוירו-סיפיליס) החלימה באופן פלאי אחרי שלקתה גם היא בזיהום עם שושנה שלווה בחום גבוה. ג’וליוס פיתח שיטה דומה לזו של קולי. הוא השתמש בטפילי מלריה שגורמים להתקפי חום ובמקביל נתן למטופלים תרופות נוגדות מלריה. שיטת טיפול זו זיכתה אותו בפרס נובל ברפואה ב- 1927.
שני רופאים אלו מיצגים דוגמאות מודרניות יחסית לשימוש בחום (כלומר בתגובה עוצמתית של מערכת החיסון) לטיפול במחלות. אך ההיסטוריה עמוסה בדוגמאות דומות “פרימיטיביות יותר” (לסקירה מפורטת יותר אני ממליץ לקחת חודש חופש ולקרוא את המאמר המצוין מהשבועון היוקרתי  BMJ בנושא).
מאה שנים ויותר חלפו וגלגל פרסי הנובל הסתובב והפוקוס חזר למערכת החיסון ולדרכים לשפעל אותה בטיפול נגד סרטן. שבוע שעבר התבשרנו שג’יימס אליסון ממרכז חקר הסרטן ע”ש אנדרסון בארה”ב וטצוּאוֹ הוֹנג’וּ מאוניברסיטת קיוטו ביפן הם חתני פרס נובל לרפואה ל-2018. אליסון והונג’ו הראו כיצד אסטרטגיות שונות לעידוד המערכת החיסונית יכולות לשמש לטיפול בסרטן – אימונותרפיה. התרופות הביולוגיות החדשות שהם עזרו בפיתוחם, הגורמות למערכת החיסון לפעול בעוצמה כנגד הסרטן, חוללו בשנים האחרונות מיני מהפכה בגישה הטיפולית בסרטן.
אז איך מתמודדים עם חום?

  • מנוחה מוחלטת. לא כדאי לבזבז אנרגיה, אלא לתת לגוף לנצל את המשאבים שלו להתמודדות עם המצב. כאשר מורידים חום על ידי תרופות ושולחים את הילד לגן או הולכים לעבודה, היעילות והעוצמה של מערכת החיסון יורדות פלאים.
  • חיבוק. הקשר הבלתי אמצעי בין הורה לילד חולה, הבא לידי ביטוי במגע הוא חיוני ברמות רבות לילד וגם להורה. כדאי לקחת למשל את הילד למיטה ולחבק אותו (כפי שמראה מחקר זה וכפי שמראה פרופסור פלדמן מהמרכז הבינתחומי בהרצליה בכתבה המצוינת ממוסף הארץ האחרון)
  • מקלחת/אמבטיה פושרת וקומפרסים קרירים באזור המפשעות (מקרר את כלי הדם הגדולים העוברים שם ממש מתחת לעור) והמצח.
  • שתייה מרובה של מים, תה ומרק. הנזלת והליחה הם פסולת של תאים שהתפרקו או וירוסים וחיידקים שמראים להם את הדרך החוצה. חשוב לעודד תהליך זה ולא לנסות לדכאו יותר מדי על ידי תרופות מייבשות כמו נוסידקס, קולדקס ודומיהם.
  • בדיקת רופא. למרות סגולותיו של החום, חשוב כמובן להיות ערניים ולהיבדק, כדי להחליט אם צריך טיפול אנטיביוטי או לברר חום ממושך ממקור לא ברור.

זכרו היטב – חום אצל אדם בוגר או ילד משמעותו מערכת חיסון קרבית בפעולה, שעשויה על הדרך לפגוע גם בתאים סרטניים. חום אצל ילדים מאמן את מערכת החיסון בצורה טבעית ולא פחות חשוב הוא מאמן את הנפש שלהם. הם לומדים, בעזרת ליווי עדין ותומך של הוריהם, איך לעמוד בפני סבל, ושסבל תמיד חולף.

רוצה לקבל עידכונים נוספים?

שתף פוסט זה עם חבריך

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin

11 מחשבות על “יש לי חום, דוקטור”

  1. תודה על מאמר נפלא, כתוב היטב ומעניין.
    האם ישנו רף חום מסויים,
    בו כדאי לתת מפחיתי חום (אצל ילדים ומבוגרים )?

  2. ומה עם חום גבוה 39.5-40 מעלות? בהנחה שקומפרסים ומקלחות לא עוזרים, מתי זה מתחיל להיות מסוכן, בעיקר לילדים? מתי רצוי ליטול אמצעי להורדת חום או לערב רופא?

  3. יישר כח לכותב .ולאומץ לכתוב את מילותיו. ובייחוד כל הכבוד לגוף היודע לרפא עצמו מעבר למשוער- במידה ולא מפריעים לו.
    לפני שנים הגיע לרשותי ספר של רופא צרפתי מתחילת המאה העשרים (לפני כמאה שנים) לפני שהרפואה גילתה את הכימותרפיה, ההקרנות, הטיפולים ההורמונליים וכל השיטות העומדות כיום לרשות הרפואה המערבית.
    הוא תאר עדויות ועשה מחקרים על דרך טיפול עממית בסרטן שהתגלתה כיעילה: כאשר התגלה גידול סרטני, הוא היה יוצר פצע שגרר מצב דלקתי באזור הגידול הסרטני. מערכת החיסון היתה מגיבה באופן טבעי לדלקת ולמרבית הפלא חל שיפור עד ריפוי בחלק ניכר מהמטופלים.
    למרות שאינני זוכר את שם הרופא אני מחפש את הספר ועדויות ומחקרים נוספים אודות השיטה.
    לעיתים הפשוט והזול הינו יעיל. לעיתים אנו זקוקים למורכב וליקר. חשוב שיהיה לנו מידע כדי לבחור את המתאים ביותר.

  4. דר’ הרלינג – בכתבתך אתה מתעלם מהאסטרטגיה של הרפואה המודרנית – לקחת מינימום סיכונים, גם אם ישנה תועלת אפשרית.
    מבחינת הרפואה המודרנית, הסיכוי הנמוך שמישהו ינזק מחום גבוה (מעל 41 מעלות) שולל את הטיפול שאתה מציע.
    באופן אידלי היה צריך להשגיח בקפדנות על כל חולה לראות אם הוא מבריא מעצמו או שצריך לתזמן במדוייק את רגע הטיפול בו. באופן מעשי (עד שתהיה טכנולוגית השגחה) יתנו את הטיפול בלי להשגיח.
    הסיפורים ההיסטוריים שלך מענינים אך לא רלוונטיים למצב של היום בו ישנן תביעות משפטיות על ימין ועל שמאל.

    • אתה צודק. אני כמובן לא יכול בכמה מאות מילים לכסות את כל ההיבטים של טיפול במחלת חום כולל ההיבטים המשפטיים. החום הוא רק סימפטום והוא לא מהווה מדד יחיד לחומרת המחלה. המאמר נועד למתן מעט את הרפלקס לשלוף תרופות מורידות חום על ימין ועל שמאל. חום אנדוגני שהגוף עצמו מייצר הוא לא מסוכן לעומת חום חיצוני כמו במכת חום שהוא מאד מסוכן.

      • תודה על המאמר החשוב.
        האם תוכל להרחיב על זה שחום אנדוגני לא מסוכן? קראתי פעם בספר של ד”ר רוברט מנדלסון שלגוף יש מנגנון ויסות שמונע מהחום להגיע לרמות מסוכנות, אבל נראה שחוץ מהספר הזה אף אחד לא מכיר את הטענה הזו. או שלפחות נראה שזה לא קיים בידע הפופולרי או בכתבות בנושאי בריאות.

  5. מרתק!!!
    ותענוג לקרוא!
    יישר כוח על ה-מה ועל ה-איך!!
    פוקח עיניים!!
    תודה ד״ר הרלינג!
    בריאות טובה!!

  6. בגיל המעבר לי היציעו לא לשתות תה וקפה, שלא יהיה שומן בתפריט ושלא יהיו מתוקים בתפריט וכך עשיתי, ובאמת לא הופיעו הגלי חום, אבל אם התחשק לי עוגיה ואכלתי אותה מיד הייתי בוערת בכל הגוף ואותו הדבר היה קורה עם יתר המזונות שזה הקפה התה והשמן.

כתוב/כתבי תגובה